כתבות וראיונות 



"היציאה בשאלה הייתה מסע מורכב, ברגעים מסוימים זה נראה בלתי אפשרי"

מגזין מעריב אילנה שטוטלנד 02/10/2019 11:57 

"האינטרנט שכל כך פחדנו ממנו פתח לנו את העיניים. הרגשתי באותה תקופה שקופה, מרוקנת, מתוסכלת, מלאת אשמה. היה משבר גדול. הבנתי שתרמתי כל כך הרבה מהשנים שלי לבולשיט", מספרת האמנית תמר צייטלין, שהשתייכה בעבר יחד עם בעלה, צחי, לנטורי קרתא, קבוצה חרדית קטנה המוכרת בהתנגדותה למדינת ישראל ולציונות.


לאחר תהליך ארוך יצאו בני הזוג בשאלה. כיום הם מרצים ברחבי הארץ על אודות סיפורם. ביום ראשון הקרוב תושק תערוכת ציורים של תמר, המשקפת את השינוי החד שעברה בחייה.

"היציאה בשאלה הייתה מסע מורכב, קשה מאוד. ברגעים מסוימים זה נראה בלתי אפשרי", מספר צחי. "התפיסה של החברה שלנו היא שמי שיוצא בשאלה הוא כישלון, לא בסדר. זה אובדן זהות של עשרות שנים, אתה צריך להמציא את עצמך מחדש ולמצוא משמעות אחרת". 

"הרגשתי שבור שחור נפער מתחת לרגליי, שאיבדתי את המשמעות שאיתה הלכתי לישון בערב ושבשבילה קמתי בבוקר", מוסיפה תמר. "חלק מהילדים זרמו איתנו בתהליך, חלק התנגדו. גורמים דתיים גם ניסו להפריד ביני ובין צחי כדי כביכול להציל את הנשמות של הילדים, אבל בסופו של דבר צלחנו את זה". 


תמר עם הציורים מתוך התערוכה צילום: שלומי יוסף

שנאה וכעס
היא בת 33, הוא בן 35. הם הורים לשישה ילדים בגילי 3 עד 15 ומתגוררים כיום ביישוב צור הדסה. תמר גדלה בירושלים במשפחה ברוכת ילדים, חרדית, להורים אקדמאים בעלי תשובה. גם צחי גדל במשפחה חרדית להורים בעלי תשובה. עד גיל 9 חי במושב תפרח שבנגב ולאחר מכן בירושלים. 
"גדלתי בתנועות נוער אנטי־ציוניות במאה שערים ולמדתי לדבר יידיש", הוא נזכר. "זו הייתה אידיאולוגיה של התבדלות מהמדינה, אי־השתתפות בבחירות. הייתי חלק ממשמרות הצניעות. התחתנו בשידוך. אני כבר הייתי אז פעיל בנטורי קרתא. אלה היו החברים שלי, הרבנים שלי. אחרי הנישואים עברנו לגור ברמת בית שמש ב', מקום שבו מתרכזים נטורי קרתא". 

"הייתי אז בת 17 וצחי בן 19", מתארת תמר. "היה חינוך גם למשמעת בתוך הבית. כלומר הגבר קובע את ההשקפה של הבית, ואני מצטרפת אליו. את כל הדברים שקשורים בדת הוא קובע, ואילו אני אחראית על הצד הגשמי".

תארו את החיים שלכם במסגרת נטורי קרתא.
צחי: "חלק מסדר היום היה הפגנות בערב נגד עצם קיום המדינה. היינו באים לכיכר רמת בית שמש ב'. הייתי משתתף בכל ההפגנות שהרבנים קראו לצאת אליהן: נגד חפירות קברים בכל מקום בארץ; נגד חברת אגד שהסיעה ללא הפרדה נשים וגברים; או הפגנות נגד קדמה וטכנולוגיה בבית שמש, כמו למשל בנושאים של הקמת בריכה או קניון. נעצרתי כמה פעמים. השתתפתי גם במשמרות הצניעות בבית שמש. תלינו שלטי צניעות ברחובות, הסרנו שלטים שהופיעו בהם נשים. הייתי בטוח שזה רצונו של הקדוש ברוך הוא. שאם לא אעשה זאת, יקרו דברים לא טובים. עשיתי זאת מתוך אמונה שלמה".

תמר: "הייתי אישה כשרה, תמכתי בו, לא התנגדתי שיצא להפגנות. האמנתי שאני צוברת זכויות לעולם הבא. ציירתי חוברות שהיו מיועדות לילדים של הקהילה, וגם כאלו שהפיצו את האידיאולוגיה הקיצונית. למשל חוברת נגד השפה העברית, שלפיה צריך לדבר רק ביידיש. ציירתי נגד המדינה הציונית. ציורים של קיבוצניקים גוזרים פאות לילדים חרדים. ציירתי גם נגד גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. הייתי מקבלת משכורת על החוברות האלה, שהייתה מגיעה מתומכי נטורי קרתא בניו יורק". 

הייתי משתתף בכל ההפגנות: נגד חפירות קברים; נגד אגד שהסיעה ללא הפרדה נשים וגברים; נגד הקמת בריכה או קניון. נעצרתי כמה פעמים. השתתפתי גם במשמרות הצניעות בבית שמש. הייתי בטוח שזה רצונו של הקדוש ברוך הוא. עשיתי זאת מתוך אמונה שלמה
צחי צייטלין

מה באמת הרגשתם באותה עת כלפי מדינת ישראל?
צחי: "בעיקר שנאה וכעס. ראיתי בה סוג של אויב שמטרתו רק לגרום ליהודים לעזוב את הדת. את החרדים המתונים ראינו כמשתפי פעולה".

תמר: "הרגשתי שרוצים להפוך את הילדים שלי לחילונים. באיזשהו שלב, אחרי ארבע שנים בנטורי קרתא, הבנו שזה כל הזמן מקצין, שזה אף פעם לא מספיק, שצריך עוד ועוד להתחזק. הבנו שאין לזה סוף. ואז נקלענו לתנועה משיחית, שהשיח בה היה יותר על אהבה וגאולה, אבל הרגשנו כמו בכת".

מה זה אומר?
תמר: "נישלו אותנו מכל הרכוש, מכל החסכונות. הבית שלנו, התכשיטים שלי, עברו למנהיג שלהם, תוך מניפולציות שהבאת הגאולה תלויה רק בנו. הגישה ששבתה אותנו הייתה השיח על אהבה לכל יהודי, בניגוד לאווירת השנאה לכל מי שלא כמונו, שחיינו בה בנטורי קרתא. פה אמרו שאוהבים את כולם. בהוראה של המנהיג עזבנו את בית שמש ועברנו לגור בירושלים. היינו שם חמש שנים". 

איך התנהלו חייכם?
תמר: "זאת כביכול תנועה ניו־אייג'ית. כל אחד גר בבית שלו ונפגשים רק לשיעורים, לשיחות טלפון. יש את מטרת העל הבלתי מושגת שכולם סביבה: הבאת הגאולה, שתלויה בהפצת התורה שלנו. התפקיד שלי היה לצייר ולעמד את כל חומרי התעמולה כדי להביא עוד מאמינים. מאמינים שווים כסף. המנהיג היה כותב את התורות שלו, ואני הייתי מציירת את הציורים הנלווים, מפיקה לו לדפוס את החומרים והחוברות. כל זאת ללא תמורה כספית, אלא תמורת הבטחות לגן עדן".

צחי: "אני עסקתי בהפצת החומרים. בשלב הזה היינו חרדים קלאסיים כלפי חוץ. השייכות לתנועה הייתה עניין פנימי, לא משהו שנראה כלפי חוץ". 

תמר: "היינו גם צריכים להסתיר את זה. אסור היה לספר למשפחה שאנחנו שייכים אליהם, כדי שלא יפתחו לנו את העיניים. היינו אז במצוקה כלכלית. לא היה לנו מה לאכול. חיינו בדירת שני חדרים בירושלים עם הילדים ונתמכנו על ידי ארגוני צדקה".

לא הרגשתם שמשהו אינו כשורה?
צחי: "עברנו תקופה מאוד קשה, אבל האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. פעלנו מתוך אמונה ומסירות נפש למען המטרה. הייתה גם הפחדה גדולה. כל הניצול הזה בעצם פועל דרך מניפולציות. כמו שבנטורי קרתא פעילות המפגינים באה מתוך אמונה ופחד שאם לא יפגינו, אז יקרו אסונות או מחלות, באותה שיטה גם פעלה התנועה הזו, ואפילו בצורה יותר קיצונית". 

תמר: "המנהיג ייחס לעצמו כל דבר אקטואלי. נתן להרגיש שכל דבר שקרה או לא קרה זה בגללנו. למשל, כשהתחיל מבצע צבאי בדרום, זה בגללנו כי לא ציירתי מספיק באותו יום. כשניצחנו במבצע, זה בגלל שהצלחתי להוציא בשבילו ספר שלם".

כאמור, הפקפוק באורח חייהם הגיע כאשר התחברו לאינטרנט. "צפינו בסרטים, ראינו חדשות, התחלנו לקרוא ויקיפדיה", מספר צחי. "בסופו של דבר גילינו גם חומר על כתות. אז החלה ההתפכחות. לפני כמה שנים יצאתי לאקדמיה. למדתי לתואר ראשון בחינוך וחברה בקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו. במסגרת התואר למדתי פסיכולוגיה חברתית. השיקוף שעשיתי על עצמי מתוך החומר שלמדתי גרם לי להבין הרבה מאוד על החיים שלי, על החברה שאני חי בה, על כך שאסור לי להביע דעה אחרת או עמדה ביקורתית כלפי המנהיגות. אז גם החל המסע שלי אל היציאה בשאלה". 

מה באמת הרגשתם באותה עת כלפי מדינת ישראל?
צחי: "בעיקר שנאה וכעס. ראיתי בה סוג של אויב שמטרתו רק לגרום ליהודים לעזוב את הדת. את החרדים המתונים ראינו כמשתפי פעולה".

תמר: "הרגשתי שרוצים להפוך את הילדים שלי לחילונים. באיזשהו שלב, אחרי ארבע שנים בנטורי קרתא, הבנו שזה כל הזמן מקצין, שזה אף פעם לא מספיק, שצריך עוד ועוד להתחזק. הבנו שאין לזה סוף. ואז נקלענו לתנועה משיחית, שהשיח בה היה יותר על אהבה וגאולה, אבל הרגשנו כמו בכת".

מה זה אומר?
תמר: "נישלו אותנו מכל הרכוש, מכל החסכונות. הבית שלנו, התכשיטים שלי, עברו למנהיג שלהם, תוך מניפולציות שהבאת הגאולה תלויה רק בנו. הגישה ששבתה אותנו הייתה השיח על אהבה לכל יהודי, בניגוד לאווירת השנאה לכל מי שלא כמונו, שחיינו בה בנטורי קרתא. פה אמרו שאוהבים את כולם. בהוראה של המנהיג עזבנו את בית שמש ועברנו לגור בירושלים. היינו שם חמש שנים". 

איך התנהלו חייכם?
תמר: "זאת כביכול תנועה ניו־אייג'ית. כל אחד גר בבית שלו ונפגשים רק לשיעורים, לשיחות טלפון. יש את מטרת העל הבלתי מושגת שכולם סביבה: הבאת הגאולה, שתלויה בהפצת התורה שלנו. התפקיד שלי היה לצייר ולעמד את כל חומרי התעמולה כדי להביא עוד מאמינים. מאמינים שווים כסף. המנהיג היה כותב את התורות שלו, ואני הייתי מציירת את הציורים הנלווים, מפיקה לו לדפוס את החומרים והחוברות. כל זאת ללא תמורה כספית, אלא תמורת הבטחות לגן עדן".

צחי: "אני עסקתי בהפצת החומרים. בשלב הזה היינו חרדים קלאסיים כלפי חוץ. השייכות לתנועה הייתה עניין פנימי, לא משהו שנראה כלפי חוץ". 

תמר: "היינו גם צריכים להסתיר את זה. אסור היה לספר למשפחה שאנחנו שייכים אליהם, כדי שלא יפתחו לנו את העיניים. היינו אז במצוקה כלכלית. לא היה לנו מה לאכול. חיינו בדירת שני חדרים בירושלים עם הילדים ונתמכנו על ידי ארגוני צדקה".



לא הרגשתם שמשהו אינו כשורה?
צחי: "עברנו תקופה מאוד קשה, אבל האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. פעלנו מתוך אמונה ומסירות נפש למען המטרה. הייתה גם הפחדה גדולה. כל הניצול הזה בעצם פועל דרך מניפולציות. כמו שבנטורי קרתא פעילות המפגינים באה מתוך אמונה ופחד שאם לא יפגינו, אז יקרו אסונות או מחלות, באותה שיטה גם פעלה התנועה הזו, ואפילו בצורה יותר קיצונית". 

תמר: "המנהיג ייחס לעצמו כל דבר אקטואלי. נתן להרגיש שכל דבר שקרה או לא קרה זה בגללנו. למשל, כשהתחיל מבצע צבאי בדרום, זה בגללנו כי לא ציירתי מספיק באותו יום. כשניצחנו במבצע, זה בגלל שהצלחתי להוציא בשבילו ספר שלם".

כאמור, הפקפוק באורח חייהם הגיע כאשר התחברו לאינטרנט. "צפינו בסרטים, ראינו חדשות, התחלנו לקרוא ויקיפדיה", מספר צחי. "בסופו של דבר גילינו גם חומר על כתות. אז החלה ההתפכחות. לפני כמה שנים יצאתי לאקדמיה. למדתי לתואר ראשון בחינוך וחברה בקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו. במסגרת התואר למדתי פסיכולוגיה חברתית. השיקוף שעשיתי על עצמי מתוך החומר שלמדתי גרם לי להבין הרבה מאוד על החיים שלי, על החברה שאני חי בה, על כך שאסור לי להביע דעה אחרת או עמדה ביקורתית כלפי המנהיגות. אז גם החל המסע שלי אל היציאה בשאלה". 


בעבר הייתי מציירת בעיקר רבנים וצדיקים. הייתי מפורסמת במגזר החרדי. לפני היציאה בשאלה פחדתי מי יקנה ממני ציורים אם אהיה חילונית. יש לי ציור של אישה שצריכה להראות לרב את התחתון כדי שיפסוק אם היא נמצאת בנידה או לא. זה היה מקובל, חלק מהיומיום שלי
2all - בניית אתרי אינטרנט