מהי יציאה לחירות ומה אני חוגגת בליל הסדר? מאמר

פורסם בפסח תשפ

יציאה לחרות בשבילי זה לעשות רק מה שנראה לי לנכון ולא להיות משועבדת להגדרות חברתיות ולכללים.
לפני היציאה בשאלה יש כל כך הרבה פחדים ואחד הגדולים שבהם הוא הפחד לאבד את החוויות שכן אהבנו ושהשאירו לנו זיכרונות טובים.
כי מה שידעתי זה, שרק בדת יש חסד ומשפחתיות ואושר ובואו תעשו אצלנו שבת.. ולעולם החילוני אין מה להציע.. ומנטרות כגון ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’.. כי מה שווה שאת מדליקה נרות שבת אחרי שקיעה? ומה שווה ליל הסדר ומצות על השולחן החגיגי אם יש לחם בארון? ומה שווה 2 נכדים שהם החיים שלך אם אין לך עשרות..
ופחדתי, באמת שפחדתי להפסיד את כל זה ולמות ערירית ועזובה ושהשבת שלי תיהפך לעוד יום חול
ובכל זאת החלטנו לצאת למסע
ידענו מה אנחנו לא רוצים והאמנו שבהמשך הדרך נמצא מה כן.
פרסמתי את סיפור היציאה בשאלה שלנו ומאז קיבלנו אלפי תגובות! חלקן מחבקות את הצעד, חלקן מוקיעות אותו והיו גם שאיחלנו לנו מוות וייסורים והתגובה שחזרה על עצמה הכי הרבה מכל גווני האוכלוסייה, הייתה: למה שלא תהיו כמונו? מסתבר שכל אחד מרגיש שהוא במקום הכי נורמלי באמצע..

והתחלנו להסתובב עם ההרצאה שלנו בבתים חילוניים ובקיבוצים ותוך כדי הכרנו אנשים נפלאים והשאלה הראשונה ששאלו אותנו מאוד הפתיעה אותי..
שאלו אותנו, מה השארתם מהחיים הקודמים? כי החיים הקודמים שלנו לא היו רק דת, להיות חרדי זאת תרבות ולמחוק את העבר שלנו שמורכב גם מהרבה רגעים יפים, זה לא נכון כי זה חלק מאיתנו, אנחנו מורכבים ממה שהיינו וממה שהפכנו להיות.
אז מה אם אני לא מאמינה שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי ואז מה אם אני לא מאמינה בהלכה, עדיין חלקים מהתרבות ההיא הם חלק ממני ולמה לוותר על מה שעושה לנו טוב?
שני הבנים הגדולים שלי לא רצו לעלות לתורה בבר המצווה שלהם וזה היה בסדר מבחינתי, מיכאל ביקש לשחזר את הזיכרונות שלו מבית הכנסת וזרמנו אתו..
אני אוהבת ארוחת שישי אבל גם אוהבת לטייל עם המשפחה בשבת. אוהבת את האווירה של החגים ולא מאמינה בחוקים שלהם ובוחרת לחגוג אותם כחלק מהמסורת של העם שלנו ולא בגלל שאני חייבת.
עבורי, להיות חילונית זה להיות חופשיה לבחור איך לחגוג את החגים ואיך תראה השבת שלי ושימרתי את מה שנחמד לי אתו וסיננתי את מה שהרגיש לי מיותר ותאמינו לי, אני מזה לא מתגעגעת, כי יש לי מהכל!

חג חירות שמח🍷