על שנאה ואהבה על חילוניים וחרדים – מאמר

פורסם ב4/4/2020

גם אני צופה בעימותים בשכונות ובקהילות שהשתייכנו אליהם ומתביישת בניתוק ובבורות ומנגד מתכווצת נוכח תגובות השנאה וההכללה שברשת ושואלת את עצמי, במה אלו שונים מאלו?
ולא מצאתי מילים לתאר אז אני משתפת את מה שצחי כתב.
הביקורת חשובה אבל השנאה אסורה!
בזמנים כאלה טעונים, כשכולנו יושבים בבית על המקלדת והחיים והמוות ביד הלשון, חשוב להיות חכם מאשר צודק..
בואו נאיר את מה שטוב ונהווה דוגמא אישית לסולידריות, לשפה נקייה ולאיחולי בריאות לכולם.

יום שבת הרביעי לאפריל 2020, אם לא הייתה מגיפה והעולם לא היה משתגע אז בעוד שעה, הייתי יוצא להרצאה בחוג בית במרכז הארץ לספר על המסע שלי יחד עם תמר “מנטורי קרתא לחיי חופש” אבל יש קורונה ואין הרצאה אז זה הזמן לשתף אתכם בתחושות שלי השבת הזו.

במשך 33 שנים מחיי הייתי דוס, לא סתם אלא ממש ממש, כן פאות ארוכות זקן ושטריימל. אפילו קיצוני מאוד בתקופות מסוימות, הרגע שהבנתי עד כמה זה לא קול להיות דוס היה רק אחרי שהסרתי את כל הלבוש, את הפאות הכיפה ואת המשקפיים בניתוח לייזר. כשנראיתי רגיל, סתם בחורצ’יק עם טי שרט שחורה וגינס כחול שעוצר אותו שוטר לבדיקה שגרתית. התחושה הרגילה, היחס שהיום אני מכיר כנורמלי וטריוויאלי היה לי מוזר.

הייתי רגיל ליחס שדוסים מקבלים בכל מרחב ציבורי או שירותי: עיניים חשדניות, מבט קר, קצת סלידה ולפעמים הרגשת תיעוב. מה אגיד לכם לוקח זמן להתרגל ליחס אנושי, רגיל ממש רגיל ופשוט וזה היה לי מפתיע ומוזר, כי עד אז חשבתי שחילונים הם קרים, מתנשאים ושונאים ועוד כל מיני דברים שהחינוך שקיבלתי והאינטראקציות שיקפו לי.

מצד שני לקח לי זמן רב לשבור את הסטיגמות והשנאה שחונכתי אליה כלפי החילוניים, הגויים והזרים, אבל בסוף בסוף אחרי מסע ארוך אני מרגיש כיום שאני מצליח לראות בנאדם בלי לראות מעטפת, תסרוקת, קעקוע, שטריימל או חליפת זברה.
אף אחד לא יכול לספר לי איך זה מרגיש לשנוא אחרים ומצד שני איך זה מרגיש ששונאים אותך, הייתי שם בכל המקומות הללו, ולכן אני בימים האחרונים בעיקר כואב, אני רואה את החברה שהייתי חלק ממנה מתנהגת בצורה לא מובנת, את שיח החרשים בין הקצוות בעם. אני רואה את חבריי לשעבר מהקהילה הקיצונית ברמת בית שמש מפגינים נגד כוחות הביטחון שדואגים לבריאותם והם צועקים מתוך בורות ונבערות, ואני חש ומרגיש את הכאב שלהם אבל הלב שלי עם כוחות הביטחון.

החברה החרדית עוברת בימים אלו טלטלה עזה שלא חוותה בימיה, עמודי היסוד שלה קורסים.
הציות העיוור למנהיגות לא אחראית יוצר משבר אמוני ענק ב”אמונת החכמים” ובמצוות “ככל אשר יורוך”, התנהלות ועדות הרבנים לענייני תקשורת וההתבדלות מטכנולוגיה לאורך שנים מתגלה כמסוכנת, ההתבדלות והמחלוקות הפנימיות בין הפלגים קורעים עוד יותר את החברה החרדית והשנאה הפנימית עולה עוד ועוד.

חלקים בחברה החרדית החלו כבר לעשות את חשבון הנפש החברתי בימים אלו, אני מקווה שהמסקנות שלהם ייקחו אותם קדימה וכולי תקווה שאנחנו נראה הרבה יותר השתלבות בחברה הישראלית, אבל אנחנו לא צריכים כרגע להוסיף שנאה וביקורת יש להם מספיק שם בפנים.

הרשתות החברתיות מלאות שנאה מכל הכיוונים, האשמות וסימנים משמיים למה זה מגיע לחילוניים מצד אחד ומצד שני איחולים קשים בהכללה גורפת למגזר ענק.

אלו ימים שיותר מתמיד אנחנו צריכים את הסולידריות, את האהבה ואת הערבות ההדדית, לראות בני אדם ולא מגזרים. בבקשה אחים ואחיות פחות שנאה ויותר אהבה אנחנו צריכים הרבה הרבה מזה.

שתפו בבקשה אנחנו חייבים קצת אהבה מכל הצדדים.