האברך והכלב – סיפור לשבת

פורסם בערב שבת 8/5/2020

סיפור לשבת מאת: Shlomo Liber

הכל התחיל לפני כשנתיים. אהרל’ה, אברך בשנות העשרים המאוחרות לחייו, עם 5 פיצקאלאך בבית ופרנסה דחוקה, יצא לבדו לטיול ערב קצת להתאוורר מחוץ לגבולות השכונה החרדית בעיר בית שמש בה הוא מתגורר, אל שכונה מרוחקת בעיר, שכונה בעלת אוכלוסייה שונה, בה היה יכול להיות בטוח שלא יפגוש פנים מוכרות.

מודעה קטנה שהייתה תלויה שם על עמוד חשמל גרמה לו לעצור ולקרוא בעיון רב. לאחר קריאה ממושכת הביט כה וכה וירא כי אין איש והוא רשם בזריזות בטלפון הנייד את מספר הטלפון שהיה רשום במודעה.

ומה היה תוכן המודעה? “אוהב כלבים? אדם מבוגר מחפש מישהו שיוציא עבורו את הכלב לטיול יומי בתשלום”. תוכן המודעה הופיע גם בשפה הרוסית, מה שלא תרם לשלוותו של הצעיר.

במודעה הופיעה תמונה של כלב, ענק ורב ממדים, דומה במראהו לכלב רועים טיפוסי.

לאחר שסיים, התרחק במהירות מהאזור. עכשיו רק רצה להגיע הביתה וליישב את המחשבות ואת דופק הלב.

במהלך הלילה התהפך במיטתו והתייסר בשאלה: כן להתקשר או לא להתקשר? כן להגשים חלום ילדות מודחק או לוותר? כן לעשות כמה גרושים בכיף או לא?

בבוקר, כשהיה מחוץ לבית, הוא עשה מעשה וחייג בידיים רועדות את מספר הטלפון. מאחורי הקו ענה אדם מבוגר במבטא רוסי בולט. אהרל’ה סיפר לו שהוא אוהב כלבים והוא ישמח לבדוק אפשרות להוציא את הכלב מדי פעם.
– “יש לך ניסיון בגידול כלבים?”
– “אין לי, אבל אני אוהב…”
– “זה חשוב שאתה אוהב, אבל אין לי זמן”. ללמידה, הניתוח שלי בעוד כמה ימים”.
– “אני לומד מהר”.
– “טוב תבוא”.

למחרת עשה אהרל’ה את דרכו אל הכתובת. בדרך כבר ראה במוחו את הכלב הענק מתנפל עליו בכניסה לבית והוא ניסה לדמיין כיצד הוא שומר על שלוותו ומחזיר לו בלטיפות. הרי ההתנפלות הזו באה מסקרנות ומחיבה, לא?

הוא היה בטוח שהוא יתחרט אלף פעם בדרך ולא יגיע ליעד, אבל הוא הגיע. כבר בפתח הבית שמע את נביחות הכלב ודופק ליבו האיץ כמו מנוע של מטוס סילון.
הדלת נפתחה והתנפלות היתה גם היתה וגם ליקוקים בהם זכתה חליפתו הארוכה של אהרל’ה. דימה הקשיש הופתע לראות אברך בלבוש חסידי מובהק שלא ניתן להתעלם ממנו. “אה, אתה? בטח שאין לך ניסיון עם כלבים…”

הוא צחק בחביבות והכניס אותו הביתה. בשיחת סלון של כמחצית השעה, ראה אהרל’ה את הכלב נרגע ורובץ למרגלותיהם, ודופק ליבו חזר לפעילות סדירה.
למחרת יצא אהרל’ה לסיבוב עם קשת, כלב זאב כנעני שחור, כשהוא מלווה בדימה הקשיש ויום אחרי כבר יצא איתו לבדו. לאחר מספר שבועות, כשדימה החלים מהניתוח, היה ברור לאהרל’ה שהוא ממשיך את המסלול בהתנדבות עם קשת, הכלב שהפך לסיפור אהבה.

שלוש פעמים בשבוע בחסות החשיכה של שעת ערב מאוחרת, היה יוצא אהרל’ה לסיבוב עם הכלב, כשהוא חוצה את הגבול משכונתו האדוקה לשכונה השכנה. נפשו נקשרה בנפש בעל החיים ובו מצא נחמה מתוך הסבך האישי בו הוא לכוד. הוא היה רגיל למבטים התמוהים ולראשים המסתובבים של עוברים ושבים שלא הצליחו לעכל את המראה של אברך חסידי מנעל ועד מגבעת שמחזיק ברצועה של כלב שחור וגדול ומסייר איתו בנינוחות, משל היה לבוש גופיה, מכנסי ברמודה וכפכפים זרוקים. לפעמים נאלץ גם להתמודד עם צעירים שניסו לצלם אותו ולתעד את המחזה, במאמץ לחמוק מהעדשה של המכשיר הסלולרי.
הוא תמיד מתבדח שאת הילד הזה הכי קל לו לגדל ואותו לא יצטרך לחתן ולשלם עליו הוצאות דירה ושאר מרעין בישין.

וכך נמשכו טיולי התרפיה של אהרל’ה & קשת במשך שנתיים ימים. עד שהגיעה הקורונה.

חודשיים ימים ישב אהרל’ה בביתו, מוקף בילדיו ובני משפחתו מסביב לשעון וליבו יוצא אל אהובו הנמצא במרחק העולה הרבה על 500 מטר המותרים לתנועה. בגלל התדמית הגרועה של בני קהילתו בעקבות הקורונה, הוא לא העז אפילו לחשוב על חריגה מהכללים ולהסתבך בדרך כלשהי.
כך ישב האיש וחיכה וחיכה, מבלי אפשרות אפילו להתכתב עם אהובו בטלפון או לשוחח איתו. רק הנביחות ששמע בטלפון בעת שהיה מתקשר אל דימה, בישרו לו ששלום לו לקשת.

השבוע ביום שני הוסר הסגר על השכונה שלו, שהוגדרה כאזור מוכה קורונה, הוסר גם האיסור על 500 מטרים והוא בישר לי שיצא לראשונה לפגוש את מושא געגועיו. עוד כשעמד מחוץ לדלת של דימה, שמע את הנביחות העזות והנרגשות של הכלב וידע בדיוק למי הן מכוונות. הוא הספיק לעשות איתו סיור שניים, ואם לא יפריעו לו ולא יהיה סגר נוסף, הוא מתכנן להמשיך כך עוד ימים רבים.

(הערה: כותב שורות אלה אינו שייך למעגל האוהבים והמשוגעים על בעלי חיים ויחסו אליהם מסתכם לכל היותר באמפתיה בסיסית, ובכל זאת אינו יכול להתעלם מרגשות, מגעגועים ומרגעים של חסד).

.